תארו לעצמכם שאתם חלק מתודעה אינסופית, שפשוט קיימת בכל, אתם פשוט הוויה שמתקיימת.
ופתעום אתם מרגישים קריאה..
משהו קורא לכם ואתם נמשכים לכוון הקול הזה.
התחושה הזו של המשיכה עוברת ברגע שאתם מתחברים למשהו רך עטוף בחום, החיבור הזה שלכם ושל החומר הוא החיבור לעובר בגוף האם כשהוא מוכן לקבל אתכם.
ועכשיו תארו לעצמכם שאתם גדולים כבר עם גוף אדם משלכם. יש לכם תחושות שונות, רגשות ומחשבות וכמובן את אותה התודעה האינסופית, רק שכחתם, שכחתם שהגוף הזה זו הזדמנות שניתנה לכם לחוות את הדבר הזה שנקרא חיים בגוף של אדם או חווה.
הבסיס של הסבל נלמד בתורות מסויימות כהיתנגדות או הצמדות למה שקיים לדוגמא התנגדות לתחושות ורגשות שאנחנו לא רוצים כביכול כמו כעס, עצב, אשמה, בושה וכדומה והצמדות לתחושות ורגשות כמו אהבה, שמחה ועונג ועוד.
והכוון הוא ברור לקבל כל דבר כשהוא מגיע ולהנות ממנו לחגוג אותו כל עוד אפשר במשחק הזה הפשוט והמורכב כל כך של החיים.
האם יש מטרה מאחורי זה? מי ידע? האם צריכה להיות משימה, מטרת חיים, אותו דבר שממלא אתכם בתשוקה לעשות אותו? או שפשוט לחיות ולחגוג את הבריאה, או אולי גם וגם?
לשחרר את הפחד, להרשות לעצמכם לחגוג את הבריאה ולתת לקול הזה הפנימי שמדבר שקורא לכם ליצור לעשות, לטפל לתרום, לצייר, לשרת וגם לנוח, לנפוש ולהנות מכל ריבדי הבריאה.
הפוסט משתף מחשבות ותהיות אני לא יודע אם זו האמת, חלק מהאמת או לא זה ולא זה – אבל מה זה משנה 🙂